בעקבות מארק טוויין

מסע תענוגות בארץ הקודש 2.0

בעקבות מארק טוויין: מה טווין היה אומר היום על בנימין?

בעקבות מארק טוויין

סמואל קלמנס, הידוע בשם העט שלו: מארק טוויין

סמואל קלמנס, הידוע בשם העט שלו, מארק טוויין, ידוע בשל ספריו ההומוריסטיים שמסתירים תחתם נושאים רגישים או קשים שזוכים לזווית סאטירית נוקבת. כך, לדוגמה, הספר הנודע האקלברי פין, הנחשב לספר ילדים, עוסק בנושא רציני מאוד: מעמדם של עבדים שחורים בארצות הברית במאה ה-19.

אך עוד לפני שכתב את שני הספרים הנודעים ביותר שלו, טום סויר והאקלברי פין, כתב טוויין ספר נודע אחר, המתעד את מסעו מארצות הברית לאירופה ולארץ הקודש בשם התמימים בחו"ל. הספר תורגם בחלקו לעברית בשנת 1972, והנוסח המקוצר נקרא בשם "מסע תענוגות לארץ הקודש" ומתמקד, איך לא, בביקורו של טוויין כאן, בארץ ישראל.

המצאת הקיטור מאפשרת מסעות ברחבי העולם

אוניית הקיטור הייתה המצאה חדשה יחסית לתקופה, ובשלב מסוים היא פתחה עולם חדש של מסעות למקומות שבעבר נחשבו ליעדים בלתי אפשריים להגעה. "קווייקר סיטי", האונייה שעליה הפליג טוויין יצאה מניו יורק בחודש יוני 1867. האונייה חצתה את האוקיינוס האטלנטי ואת הים התיכון, ועצרה בדרכה בכמה יעדים, כולל איי יוון, איטליה, צרפת, מרוקו, טורקיה, וכמובן – בארץ הקודש.

טוויין הצעיר, רק בן 31 בעת המסע, שילם על המסע בעצמו, אך קיבל התחייבות מהעיתון הקליפורני "הדיילי אלטה מייל" שישלמו לו עבור מדור שיכתוב מההתרשמות לאורך המסע. כך התפרסמו להם 52 טורים של התרשמות מהמקומות השונים שבהם ביקר. הטורים היו כה מוצלחים, שקובצו יחד לספר בשנת 1868 – "התמימים בחו"ל".

"מכל הארצות בעלות הנוף המדכדך, ארץ ישראל מחזיקה בכתר" (מארק טוויין)

קווייקר סיטי

"קווייקר סיטי", האונייה שעליה הפליג טוויין לארץ ישראל

אז מה חשב טוויין על ארץ הקודש? הוא לא התרשם, וזאת בלשון המעטה. תיאוריו ממסעו, שגם כך נודעים בציניות שבהם, מגיעים לשיאי ציניות ומרירות חדשים בעת מסעו ברחבי הארץ. "נדמה לי שמכל הארצות בעלות הנוף המדכדך, ארץ ישראל מחזיקה בכתר", כותב טוויין. "הגבעות קירחות, צבען דהוי, וצורתן רחוקה מלשובב את העין. העמקים הם מדבריות מכוערים המעוטרים בשוליהם בצמחייה דלה שפניה כמו אומרות יגון וייאוש… כל קו הוא גס, צורם וכל תו הוא חד, ללא פרספקטיבה – המרחק אינו מחולל כאן קסמים. זוהי ארץ משמימה, חסרת תקווה, שבורת לב", הוא מסכם.

גם על החום הכבד השורר בארץ, שאנו כמובן מכירים היטב ומפיגים היום בעזרת מזגנים שעובדים ביתר שאת בשעות הקיץ, מתאונן טוויין בספרו: "אומנם ראינו מים, אבל בכל מרחב השממה סביבנו לא היה אפילו קמצוץ צל, ונצלינו קשות בשמש היוקדת", הוא מסביר לקוראיו. ",'כצל סלע כבד בארץ עייפה' — אין ביטוי יפה מזה בכל התנ"ך, ואין ספק שמכל המקומות שבהם שוטטנו, אין אחד המסוגל להעניק משמעות כה נוגעת ללב לביטוי כארץ צחיחה, חשופה וקירחת זו".

האיורים המעטרים את הספר מוכיחים לא אחת שצדק מארק טוויין בתיאוריו – ארץ ישראל באותן שנים הייתה בעיקר שממה. עם זאת, מבקרים אחרים שתיעדו את מסעותיהם בארץ ישראל באותן שנים ראו את אותה שממה קצת אחרת. כך, למשל, הנרי בייקר טריסטראם, זואולוג ששוטט בישראל באותן שנים, מתאר את אותם מקומות שתיאר טוויין מזווית הרבה יותר אופטימית.

בעקבות מארק טוויין בבנימין: אז והיום

בביקורו בארץ הקודש לא ביקר טוויין בכל אזורי הארץ, אלא התמקד במקומות חשובים עבור הנוסעים הנוצרים שטיילו עימו: נצרת, הכינרת, ירושלים ובית לחם. כמו כן, ביקרו בגליל ובבקעת ים המלח.

טכנית החל המסע במבצר נמרוד, המשיך לתל דן, משם לכיוון עמק החולה שעדיין היה נטול התיישבות יהודית, המשיך לכיוון הכינרת, טבריה, הר תבור, נצרת, ודרך עמק יזרעאל אל קבר יוסף ל"סבסטיה" ומשם לחבל בנימין. בביקורו הקצר בבנימין התמקד טוויין בתיאור שילה.

שילה הקדומה: היום אתר עתיקות מרשים, אז — שממה ושממון

מגדל הרואה בשילה

מגדל הרואה בשילה הקדומה

החבורה של טוויין מגיע לבנימין עייפה ורעבה, והיא רואה בחבל רק עצירה בדרך לירושלים. על מצב רוחו העגום בהגיעו לבנימין ניתן ללמוד מהדברים הבאים: "היה לנו קר כל כך עד שלא מצאנו הקלה אלא בתנועה, היינו מנומנמים כל כך שבקושי יכולנו לשבת על הסוסים".

כך או אחרת, הוא מגיע לשילה, שם הוא רואה רק שתי חורבות של מסגדים: "מסגד היתום" ו"מסגד השישים". בשנת 1998 ולאחר מכן בשנים 2006–2007, בזמן חפירות ארכיאולוגיות במתחם, התגלו שרידי רצפת פסיפס מפוארת, ושרידי המבנה העתיק נחשפו במלוא הדרם.

חוץ מהמסגדים המבצבצים בשטח לא ראה טוויין כלום מלבד אותה שממה שראה במרבית מסעו. מה היה רואה היום טוויין אם היה מגיע לאותו המקום בדיוק? תמונה שונה לחלוטין, שהמילה "שממה" ממש לא מתאימה לה. בעמק שילה וסביבותיו הוא היה רואה סדרת יישובים גדולים, כבישים ותשתיות. ובמרכז הנוף: שילה הקדומה ו"מגדל הרואה" הניצב בנקודה הגבוהה בתל.

אם היה מגיע טוויין למרכז המבקרים של שילה הקדומה, הוא היה קודם כול מתכבד בקפה ומאפה ונרגע קצת. לאחר מכן היה מתפעם מסרט תלת ממד, משתמש במשקפי מציאות מדומה כדי להחיות מחדש את המשכן ששכן בעיר מקראית זו במשך 369 שנים, ואולי בתום הסיור בממצאים הארכיאולוגיים היה יורד מהסוס כדי לרכוב על אופניים בסינגל שילה או מצטרף לסיור טרקטורונים אל מעיינות העמק.

מבנימין לירושלים: מארק טוויין ממשיך להתבאס

מסע התענוגות לארץ הקודש

עטיפת הספר "מסע התענוגות לארץ הקודש" (קרדיט: תמר הירדני)

אחרי עצירה קצרה בשילה הקדומה, ממשיכה הקבוצה לכיוון ירושלים דרך מה שהיום הוא כביש 60, ועל הדרך עוברים דרך "בורג' ביתין" – הלא היא בית אל, המקום שבמסורת הערבית נחשב למקום שבו חלם יעקב על הסולם. על פי מחקריו של ההיסטוריון ד"ר חגי בן ארצי, נחלם החלום על פסגת הר ליד בית אל ולא באמצע היישוב. כך או כך, גם כאן היה מדובר במקום שלא הרשים במיוחד את הסופר הציניקן, שהמשיך משם בדרכו לירושלים.

לאחר הביקור בירושלים ממשיך מסעו של טוויין לים המלח, בית לחם, רמלה, ואז החבורה מגיעה לפרדסים של יפו – שאפילו הם לא מרשימים את טוויין, ושם מחכים לאונייה שתיקח אותם בחזרה לארצות הברית.

כמאה חמישים שנים עברו מאז ביקורו של טוויין בארץ הקודש, ולנו נשאר רק לקרוא ולהשתעשע מתיאוריו המיואשים והקודרים מארצנו, ולתהות מה היה אומר לו היה מבקר בה היום.

העיתונאי אריאל שנבל, ששחזר את מסעו של טוויין וכתב עליו סדרת טורים, התבטא באופן שמסכם את הסיפור כולו: "ב-150 שנה, שהם פסיק היסטורי, הצליחו היהודים לעשות את הלא יאומן. בכל מקום שאליו הגעתי נעתקה נשימתי מההבדלים שבין אז להיום".

לכולנו יש הזדמנות ללכת בעקבות מארק טוויין למסע תענוגות בבנימין, וליהנות מכל מה שעשתה הציונות בארץ ישראל.


אינסטגרם

Something is wrong. Response takes too long or there is JS error. Press Ctrl+Shift+J or Cmd+Shift+J on a Mac.

© תיירות חבל בנימין, כל הזכויות שמורות | פיתוח תוכן: המתכנה | תנאי שימוש